בין כיעור לאהבה - המוזיאון לאמנות רעה
תראו, אני בבעיה.
אתם יודעים איך אני, כבר שוחחנו על זה בעבר. בליל משונה של היפיות וציניות. מוצאת חינניות בכל, מסתכלת על חצי הכוס המלאה, אופטימית כמעט נאיבית בואכה מטומטמת. בו זמנית ובלי להתבלבל דוברת סרקזם כשפת אם, אוכלת הומור שחור לארוחת צהריים, העוקצנות היא אוויר לנשימה.
ואז אני מגלה מוזיאון שבוחן את הסקאלה הזו לעומק.
"המוזיאון לאמנות רעה" ממוקם בבוסטון, ושם לעצמו למטרה להנגיש לקהל הרחב את האמנות הגרועה הכי טובה שהוא יכול למצוא. זה בעצם מוסד קהילתי ללא מטרות רווח המוקדש לאיסוף, שימור וחגיגת האמנות הרעה במלוא תהילתה. מנוהל כולו על ידי מתנדבים, שעושים עבודת קודש ומקומם בגן עדן (אולי בגיהנום) שמור. זה קורע ומשלים אותי כאחד.
מכירים את זה שאתם עומדים מול כלב מכוער,הוא פוזל לעברכם (כי הוא פוזל), פרוותו פרא, שיניו בולטות, עוד אלמנטים של כלבים מכוערים, ואתם מתמוגגים ואומרים לו "איך אתה מכוער!" בטון מתוק ואוהב, ליבכם נפתח אליו, ורק בא לכם לחבק את השמנמנות העקומה שלו?
אז ככה בדיוק.
כשאני בוחנת את כל האירוע הזה אני אמביוולנטית. חלקם ציורים (טובים, אגב) שפשוט לא מצאו את מקומם, והמוזיאון הזה נותן להם בית. חלקם איומים באמת, וזה רק נוגע ללב עוד יותר.
הולכת בלי שיווי משקל על החבל הדק שבין הרצון העז ללעוג לבין זה שאני פשוט מוקסמת בעל כורחי.
אומרים שהעולם הוא לא שחור או לבן, הוא מלא גוונים של אפור. וכחול, וכתום וירוק, לפעמים ביחד.
משמח אותי שגם הציורים הללו, שלא לומר יצירות, שלא לומר דם ליבם של אנשים (מוכשרים יותר או פחות)
מצאו את המקום שיאהב ויקבל אותם כמו שהם. יש לנו הרבה מה ללמוד מזה, ואני מאחלת את זה לכולנו.
כי מה עוד בעצם אדם צריך בחייו?
אפילו שהוא מכוער.
Comments