דרמה עוצמתית בארומה צרפתית

מה התחביב שלכם? הדבר שמסעיר אתכם וגורם לכם להתרוממות נפש? כמה רחוק הייתם מוכנים ללכת למענו?

הייתם נכנסים לכלא בשבילו...?

• 

• 

• 

• 

דמיינו לכם: מוזיאון חשוך באמצע הלילה. אלומת אור בודדת מפנסו של שומר המוזיאון בעודו עושה את הסיור הקבוע שלו. על הקירות מסביב כמה מיצירות האמנות הגדולות, המוכרות וכן, היקרות בעולם. השומר לא מבחין בשום דבר חשוד, מסיים משועמם את הסיבוב הקבוע שלו ויוצא מההיכל המרכזי. בשקט מופתי נפתח אריח בתקרה ואדם בחליפה מחוייטת היטב וסנטר מסותת יורד ממנה, קשור בחבלים אלסטיים שנמדדו בקפידה. הוא נוחת במהירות, עובר בין קרני הלייזר האדומות, נעצר סנטימטרים בודדים מעל כיפת זכוכית מאובטחת ובתוכה יצירת אמנות מרגשת ויקרה. במיומנות מעוררת הערצה הוא פותח אותה ומחליף בזריזות את היצירה באחת מזוייפת. הוא סוגר חזרה את הכיפה ובלחיצת כפתור נמתחים החבלים והוא נמשך מעלה, סוגר אחריו את האריח, ודרך תעלות האיוורור יוצא מהמוזיאון כשבידו יצירת אמנות.

עכשיו דמיינו לכם את סטפן ברייטווייזר. צרפתי בן 25, נמוך מהממוצע, עיניים כחולות, ואם תסלחו לי על השיפוטיות, נראה קצת קריפ. אין לו עבודה קבועה, הוא עובד לעיתים במלצרות, וגר עם בת הזוג שלו בעליית הגג בבית של אמא שלו.

ומה שסטפן הכי אוהב בעולם הוא אמנות.

יש יצירות שגורמות לו "לחוש את החבטה הרגשית הזו של ההתאהבות", כך הוא אומר. "כשאני מסתכל על משהו יפה, אני לא יכול שלא לבכות. יש אנשים שלא מבינים את זה, אבל אני יכול לבכות בגלל חפצים". משונה? מעורר חיבה? אתם תחליטו.

בסלון בעליית הגג, אותו סטפן מקפיד לנעול, מסתתרת הפתעה. 239 יצירות, בשווי כולל של 14 מיליון דולר. כן, קראתם נכון. ציורי רנסנס, פסלונים, אגרטלים. קופסת טבק מוזהבת שהייתה שייכת לנפוליאון, ספר תפילה מהמאה ה-15, כלי לחימה וכלי נגינה נדירים. ומה משותף לכל היצירות? סטפן פשוט התאהב בהן.

הכל התחיל 3 שנים לפני כן, בעודו בן 22. הוריו התגרשו בצורה מכוערת, אביו עזב ולקח איתו את כל רכושם. בד בבד, הוא פגש את אן-קתרין קליינקלאוס. הייתה להם חיבה משותפת למוזיאונים ולדברים יפים. "אהבתי אותה מיד", כך סיפר. מיד לאחר עזיבתו של אביו, אן-קתרין עברה לגור עימו. מספר חודשים לאחר מכן, בעודם מבקרים במוזיאון קטן בכפר צרפתי פסטורלי, סטפן מבחין באקדח עתיק. אביו אסף כלי נשק ישנים אותם לקח איתו כשעזב. אם להשתעשע בפסיכולוגיה בגרוש, ברור למה האקדח ריגש אותו. האקדח הזה, שגולף ביד בשנת 1730, היה יפה יותר מכל מה שהיה לאביו. ובמה שנראה לנו כגחמה ילדותית, רצה שיהיה שלו. הוא לא התכוון לפגוע באף אחד, הוא הרי לא אדם אלים. הוא פשוט... רצה את האקדח. הוא שיתף את אן-קתרין ותגובתה גרמה לו להאמין שהם נועדו להיות ביחד.

וככה זה התחיל. מאותו רגע ואילך, הוא הפסיק להתנגד לפיתוי.

במשך השנים לאחר מכן סטפן ואן-קתרין חרשו את אירופה וגנבו יצירות בבלגיה, הולנד וצרפת. בוני וקלייד, הגרסה הפציפיסטית. הוא משתפר עם הזמן, משכלל את השיטות. "עונג הבעלות" הוא אומר, "גדול יותר מפחד הגניבה". המשטרה בעקבותיהם, אבל גם לאחר חקירה ממושכת הם נותרים עם קלסתרונים מעורפלים ועדויות מפוקפקות. איש אינו בטוח מה הוא ראה. סטפן עוקב אחר הסיקור העיתונאי, ולשמחתו למשטרה אין כיוון. היקף הגניבות הגדול גורם למשטרה לחשוב שמדובר ברשת בינלאומית של סוחרי אמנות גנובה.

למקרה שתרגישו גם אתם את הצורך, סטפן מפרט את "החוקים": יש להגיע בשעת צהריים, כשאין הרבה מבקרים והשומרים יצאו להפסקה. להתלבש בהידור, לקנות כרטיס, להיות נחמד לעובדי הקבלה. ואז צריך פשוט לשים לב: היכן היציאות, כמה שומרים יש, האם מצלמות האבטחה אמיתיות או מזוייפות. רצפת עץ חורקת עובדת לטובתו כך שגם כשגבו מופנה הוא יכול לשמוע אם מישהו מגיע. בלי מסכה, בלי אלימות, בלי נשק חם. רק ז'קט מרווח ואולר שוייצרי.

סטפן זועם על גנבי אמנות שלא מעריכים את מה שבידם. בשנת 1990 זוג גנבים לקחו יצירות בשווי 500 מיליון דולר והשתמשו בסכין כדי לנתק את היצירות מהמסגרת. סטפן אפילו לא מגלגל את הקנבס מחשש לפגום בציורים. "אם אתה מגלגל ציור ישן, אתה הורג אותו". אין ספק, מדובר באהבת אמת.

הסלון, מקום המסתור, מתמלא ביצירות. מהרצפה ועד התקרה, על הכוננית, בארון הנעליים, מתחת למיטה. מה שמשותף לכל היצירות הוא שכולן הן עבודות יד. נגיעות האמן מורגשות היטב. אן-קתרין היא זוגתו, והן כולן הפילגשים.

הזמן חולף, ואן-קתרין מתחילה להילחץ. גורמת לו להבטיח שתמיד ישתמש בכפפות. אך באחת הפעמים זה היה חזק ממנו. כמו תמיד, הוא פשוט התאהב ביצירה ולא יכול היה להחזיק את עצמו. הם חוזרים למקום על מנת למחות טביעות אצבע. סטפן חיכה בחוץ בעוד אן-קתרין נכנסה עם מטלית ובקבוק אלכוהול לחיטוי. הקופאית מסתכלת החוצה. ביום הגניבה היו רק 3 מבקרים במוזיאון, והיא בטוחה שהוא היה אחד מהם. היא זיהתה את הז'קט שלו. סטפן נעצר, אך אן-קתרין בורחת.

בעוד סטפן במעצר, המשטרה מוציאה צו חיפוש לביתו. הם עולים לעליית הגג ושם בפנים, למרבה ההפתעה, הם לא מוצאים דבר. לאחר חיפושים נרחבים הם מוצאים כמות מטורפת של פריטים גנובים בתעלת "רון-ריין" שסמוכה לביתו. סטפן מבין שביום שנתפס, אן-קתרין נסעה הביתה, ויחד עם אימו הן זרקו את כל הפריטים לתעלה. סטפן מתוודה במהירות. עוד פריט ועוד פריט, וכך הלאה והלאה, עוד ועוד. החוקר המום. הוא לא תיאר לעצמו שהאדם חסר הכריזמה שיושב מולו אכן גנב את כל היצירות הללו.

סטפן, שבוודאות מתמקד בדבר הלא נכון, שואל את החוקר "אך היכן הציורים?"

הוא מבין שאימו וחברתו שרפו את כל הציורים וזה מרסק אותו לגמרי. הוא מטופל בתרופות ונמצא בהשגחה בכלא מחשש שיתאבד.

על אף כל זה, הוא מגן עליהן בחירוף נפש. לוקח את כל האחריות על עצמו ונשפט למספר שנים בכלא. כשהוא משתחרר בגיל 33 הוא מרגיש מובס. הוא מצליח להסתדר, מוצא עבודות רעועות ושוכר דירה לבד, אך ליבו ריק. בעקבות פשעיו נאסר עליו להיכנס למוזיאונים (הייתי מתה!), אך כשהוא נוסע לבלגיה ליריד אמנות, הוא רואה ציור שנוגע בנימי נפשו. הוא נכנע לעצמו (או מנצח, תלוי את מי שואלים), ושמח לגלות שכישוריו עדיין קיימים. כשהוא תולה את הציור בדירתו, הניצוץ חוזר לעיניו. "יצירה יפה אחת", הוא אומר, "משנה את הכל". אני כבר כמעט בצד שלו. נפעמת מהתשוקה הבוערת לדבר. אבל לצערו ואולי גם קצת לצערי, הוא שוב נתפס ונכלא. כשהוא משתחרר בפעם השנייה הוא כבר בן 41. הוא רוצה לעבוד כיועץ לאבטחת מוזיאונים אבל אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות (פספוס רציני, אגב. הם לא ראו "תפוס אותי אם תוכל"?).

לפני מספר חודשים סטפן נעצר שוב. משטרת צרפת חושדת שהוא חזר לדרכיו הישנות ומוצאת במעונו פריטים גנובים. ברגעים אלו ממש הוא נמצא במעצר, תוהה כיצד להגיב להאשמות.

"גניבת אמנות למען כסף היא טיפשית. כסף אפשר לעשות בהרבה פחות סיכון", כך אמר פעם. הוא מעולם לא ניסה למכור אותן, פשוט שמח להיות מוקף בכל היופי הזה. אין ספק, לגנוב זה רע. אבל אי אפשר שלא להתרגש ולו במעט, כמעט לקנא, במה שסטפן היה מוכן לעשות למען האהבה שלו, ואולי לקוות שגם אנחנו, יום אחד, נוכל למצוא משהו שירגש אותנו עד כדי כך.