האמן שעולם האמנות אוהב לשנוא
או: מה הקשר בין ספה לחתול של שרדינגר?
כשאנחנו חושבים על אמנים, אנחנו מדמיינים אנשים עם רוח חופשית, שחיים את חיי הבוהמה ורוצים לעשות שינוי בעולם. לרוב נדמיין אותם כאנשים קצת משונים המשתמשים הרבה במונח "אוונגרד" ומסיבה בלתי מוסברת תמיד עוטים צעיף.
ג'ף קונס הוא אמן מסוג אחר.
נתחיל מהסוף: באפריל 2019 קונס הודיע חגיגית שהוא פורש מעולם האמנות. "אני גאה בכל ההישגים שלי, אבל אותו קול שדחף אותי לעשייה קורא לי להפסיק עכשיו".
הסיבה, לטענתו, היא התגלות רוחנית. "אני מתכוון להיענות לה בקבלה גמורה ולסיים את דרכי בעולם האמנות", כך כתב.
תחת מעטה הניו-אייג', מתרוצצות שמועות שהסיבות לפרישה הן קצת פחות זן-בודהיזם וקצת יותר יח"צ מחושב. בשנים האחרונות האמן הפופולארי מאבד מערכו, תודות להסתבכויות משפטיות והפסדים במשפטי העתקה. המבקרים טוענים שההצהרה הייתה בעלת אינטרס כלכלי וזו הייתה דרכו להעלות את ערך המותג.
כאילו כדי להרגיז, חודש לאחר ההצהרה הוא שבר את שיא המכירה לאמן חי כשיצירתו "ארנב" נמכרה ב-91 מיליון דולר (הייטרס גונה הייט!). שנה עברה מאז, ובינתיים עושה רושם שהעסקים ממשיכים כרגיל.
נכון, הוא למד אמנות, עושה יצירות פופ-ארט מצוינות, הוא גם היה נשוי תקופה קצרה לכוכבת הפורנו וחברת הפרלמנט (!) צ'יצ'ולינה והנציח את הזוגיות שלהם בשלל תנוחות ואקטים מלאים במספר עבודות, מה שמוסיף לתחושת האמן הנונקונפורמיסטי שאנחנו כל כך אוהבים. האמנות שלו שאבה השראה מהרדי-מייד של מרסל דושאן והפופ-ארט של אנדי וורהול, והשפם שלו שאב השראה מסלבדור דאלי.
מצד שני, הוא היה בעברו ברוקר בבורסה בוול-סטריט (פחות ידועים באהבתם לנפש חופשיה ויצירה) ומהתנהלותו הכללית נודף ריח חזק של מסחריות. הוא מאדיר אובייקטים פשוטים על ידי שינוי הגודל והחומריות שלהם, מקבל בזרועות פתוחות אייקוניזציה טראשית, נותן פרשנות מודרנית לפסלים של האלים היוונים.
המבקרים חלוקים בדעותיהם. יש הרואים את עבודותיו כחלוציות ובעלות חשיבות אמנותית. אחרים מבטלים אותן כקיטש גס המתבסס על מסחור ציני, ואפילו קונס עצמו הודה לא פעם שאין בעבודתו משמעויות נסתרות או ביקורת חברתית.
הוא טוען שהעבודות שלו הן "מנגנון לניקוי אשמה של אנשים לגבי מה שהם אוהבים". הוא רוצה לגרום לאנשים לא להרגיש אשמים על מה שעושה להם טוב, גם אם זה טראש (כחובבת טראש מוצהרת, אני בעד).
בימים אלה הייתה אמורה להיפתח התערוכה החדשה שלו "ערך מוחלט" במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה הזו, שמציגה מבחר עבודות מתקופות שונות לאורך הקריירה שלו משנות השמונים ועד היום, מאדירה את הניגודיות שהיא-היא הווייתו של קונס.
"עבודותיו של קונס מערערות על החלוקה בין 'טעם טוב' ו'טעם רע', ומערבלות 'אמנות גבוהה' עם 'אמנות נמוכה' וקיטש, והוא קושר בעוצמות חסרות תקדים קשר מפליל ופטישיסטי בין האמנות לבין עולם הסחורות", כך על פי אתר המוזיאון.
כמובן שלכולם מותר להרוויח כסף ממה שהם אוהבים לעשות, אבל זה גורם לי לתהות: אצל מי הכוח להפוך אמנות לבעלת ערך? האם הכוח נמצא בידי האמן או אצל הצופים?
כאמן, אתה יוצר משהו ושולח אותו לדרכו. אתה לא נמצא שם כדי להסביר את כוונתך לכל מי שעומד ומסתכל. האמנות מקבלת חיים משל עצמה כשהיא נצפית על ידינו. היצירה היא אותה יצירה, אבל הערך שלה משתנה בהתאם להאם היא מוצגת, או נותרת במגירה. האם הצופה בה הוא מבקר אמנות מכובד, או תלמיד יסודי. ממש כמו החתול של שרדינגר, עצם הצפייה בה מקבעת את המציאות.
אין ערכה של יצירה במרתף כערכה של יצירה התלויה במוזיאון. ספה היא ספה גם אם איש לא יושב עליה, האם אמנות היא אמנות גם אם איש לא צופה בה?
וכאילו כדי להדגיש, תחת הטירוף הכללי ששורה על עולמנו בחודשים האחרונים, התערוכה של קונס מוצגת במוזיאון תל אביב, לבושה חגיגית ומוכנה לארח, אך אין מי שיצפה בה.
בתמונות: - מייקל ג'קסון וקוף המחמד שלו, באבלס - פסל קלאסי יווני בפרשנות מודרנית - "כלב בלון (כחול)" - "אילונה למעלה", צילום (צנוע יחסית ואחד מיני רבים) של קונס עם צ'יצ'ולינה - השוואת יצירותיו אל מול היצירות מהן "שאב השראה" - "הענק הירוק", ברונזה צבועה ושיש - "ארנב", היצירה שנמכרה ב-91 מיליון דולר ושברה את שיא המכירה לאמן חי - פסלה של ליידי גאגא ועטיפת האלבום שלה בעיצובו של קונס - ג'ף קונס, ללא השפם
Comments