המוזיאון לאמנות בחולון
לפני מספר חודשים ביקרתי במוזיאון לאמנות בחולון. המוזיאון נחנך בשנת 2010 והוא המוזיאון הראשון בישראל שמתמקד בעיצוב, ונועד לייצר פלטפורמה להצגת עיצוב ישראלי ולהראות את חשיבותו במדינה צעירה שמתפתחת.
הייתי יכולה לכתוב ארוכות על התערוכות הנפלאות והמגוונות שיש בו ועל ההסברים המרתקים שניתנים בו ואיך כל אחד יכול למצוא את התערוכה שתדבר אליו. אבל הייתי רוצה לפנות לזה מכיוון קצת אחר.
כשאנחנו חושבים על מוזיאון לאמנות, אנחנו חושבים על מבנה שמכיל את האמנות בתוכו. אבל ברבים מהמקרים, האמנות מתחילה עוד לפני שנכנסנו לבניין, עוטפת אותו מבחוץ.
זה המצב במוזיאון לאמנות בחולון. המעצב של המבנה הוא רון ארד, ישראלי לשעבר, אדריכל ומעצב תעשייתי נודע בעולם. הוא גם מכהן כפרופסור לעיצוב רהיטים ועיצוב תעשייתי בקולג' המלכותי לאמנות שבבירת בריטניה, ככה שהוא לגמרי יודע מה הוא עושה. במשך שנים רבות הוא חיפש לעשות פרוייקט מעניין בישראל, וכשההזדמנות הגיעה, הוא לא היסס ויצר את אחד המבנים היפים והמעניינים ביותר בעיניי בארץ (ולא רק).
המעטפת גלית ודינמית על ידי שימוש בחמש רצועות פלדה העוטפות את רוב חזיתות המוזיאון, מתפתלות סביב חלליו, לעיתים מקיפות את הבניין ולעיתים מגדירות אותו. האופקיות של הרצועות מודגשת על ידי הצבעוניות המשתנה באופן הדרגתי, תוצר של חשיפה שונה של רצועות הפלדה לשינויי מזג האוויר, תחילתו של תהליך טבעי ומתמשך שיעבור על הבניין במהלך חייו (כך על פי אתר המוזיאון).
אין ספק שזו עבודת אדריכלות יפהפייה, וכי הבניין הוא בעצם מוצג העיצוב הראשון המקדם את פני המבקרים. מושך אותם להסתובב סביב, לבחון את הצל המיוחד המוטל ממנו, לעקוב עם העיניים אחר הגלים המתפתלים, ולהיכנס למוזיאון רק בסוף, כאילו זו לא המטרה לשמה התכנסנו.
ומה כל זה מוכיח לנו? חברים, שיקרו לכולנו. לפעמים שווה להסתכל גם בקנקן, ולא רק במה שיש בו.
Comments