כמו כן, ציצים
היום אני רוצה לספר לכם על תמרה דה למפיצקה.
אמנית, נפש חסרת המעצורים, שאהבה אמנות, את החיים עצמם ואת כל התענוגות שיש להם להציע לה.
כמו כן, ציצים.
דה למפיצקה (1898-1980) הייתה אמנית ממוצא פולני שחיה בכל רחבי העולם עד שהיגרה לארה"ב. סגנונה הזכיר את הארט-דקו והושפע רבות גם מהקוביזם.
לעוקבים המסורים השם הזה אולי ישמע מוכר בתור האמנית שציורה נגנב, והוחזר רק לאחר משא ומתן עם כנופיית פושעים, לא לפני שהופיע בקליפ "ווג" של מדונה.
אבל לא רק על האמנות שלה רציתי לדבר. דה למפיצקה הייתה אישה פרועה, וזה לא נכתב כביקורת, אלא כעובדה מעוררת קנאה.
היא הייתה אישה עצמאית, מנטלית וכלכלית (על אף שהייתה נשואה), עוד לפני שנשים עישנו בפומבי. היא חיה חיים הדוניסטים וטרפה חוויות. מבקרי אמנות רבים זילזלו בעבודתה, לא מן הנמנע כי חשו מאויימים מדמותה הגדולה מהחיים.
הסופרת לאורה קלרידג' כתבה עליה ספר ביוגרפי בשם "תמרה דה למפיצקה: חיים של דקו ודקדנס", וממנו עולה רוחה של האמנית. היא חיה חיים הדוניסטים, בילתה בצורה כמעט כפייתית, ונחשבה לפרועה אפילו בבוהמה הפריזאית.
היא "נהגה לצאת למועדונים, לשתות לשוכרה, לרקוד בצורה פרובוקטיבית ולמצוא לה שותפים לאורגיות. בין השותפים החביבים עליה: מלחים, דיפלומטים, שחקניות, זונות, וכן נשים בלבוש גברי." היא לא הגבילה את עצמה למוסכמות, ונתנה דרור למשאלות ליבה ולמאווי הגוף.
לאחר לילה שלם של ג'ין עם סודה וערימות קוקאין, הייתה חוזרת לסטודיו שלה ומציירת עד אור הבוקר.
"היא הפכה להיות אייקון כבר בתקופתה, עוד בזמן שנשים נאלצו להיות מאהבות של ציירים מפורסמים על מנת שישימו לב אליהן", ונודעה בתור אישה מודרנית, חצופה ונועזת. יש הטענו שסבלה גם ממניה-דיפרסיה (כמקובל בתחום), מה שעולה בקנה אחד עם אורחות חייה.
על עצמה העידה כי היא עושה רק מה שמתחשק לה, שונאת לעשות דברים ש"צריך", וסגנון חייה מעולם לא היה קונבנציונלי. "אני לא בן אדם שגרתי", כך אמרה.
מדונה קיבלה השראה מדמותה לבניית התדמית שלה והיא גם הבעלים הגאים של כמה מיצירותיה. אחת הדוגמאות אותן הזכרתי הוא הקליפ "ווג", בו ניתן לראות הבזקים של יצירותיה של דה למפיצקה.
ב"סאנדיי טיימס" נכתב כי "לא מפתיע שמדונה היא אספנית נלהבת של ציוריה. האסטרטגיות האמנותיות של למפיצקה דומות לסגנון שלה... הרבה לפני המצאת האם.טי.וי היא קופצת בין מגדרים תוך כדי משחקי זהות ושינוי שמות".
היא למדה ציור, אך לאחר תום לימודיה הפנתה גב לכל מה שלמדה. היא המשיכה לקחת שיעורים פרטיים מאנדרה לוט, וממנו אימצה את הוייב הקוביסטי.
היא מצאה מודלים לציור בדרכים אקראיות ומוזרות. פעם אספה אליה מישהי במועדון של לסביות, פעם קיבלה השראה ממודלית שאכלה תפוח, ומיד ירדה לרחוב למצוא מודל שידגמן את אדם בפורטרט של "אדם וחווה" שכבר נוצר בראשה. (הציור הזה, אגב, שייך כיום לברברה סטרייסנד ושוויו מוערך בכ-25 מיליון דולר).
ככל שהצליחה יותר, כך התערערו יחסיה עם בעלה, והם היו מכים זה את זו לעיתים קרובות. הוא רצה אישה קטנה ושמרנית, ואילו היא רצתה להתהולל. כשחזרה מאחד מבילוייה הליליים, ניסה בעלה להעמיד אותה על מקומה. בתגובה, שלפה סכין ורדפה אחריו בכל הבית. עם יותר מזל משכל הצליח בסוף להימלט.
בסוף, החלה תהילתה להתדרדר כשהזמנים השתנו וארט-דקו החל לצאת מהאופנה. היא סבלה מדיכאון קשה, ומדמויות זוהרות והוליוודיות החלה לצייר דמויות דתיות ואנשים קשיי יום מהמעמד הנמוך.
"בסופו של דבר, היא הצליחה ליצור לעצמה שם רע. האמנים ראו אותה כמי שמתיימרת להיות מהמעמד הגבוה. הבורגנים ראו אותה כיהירה ומושחתת". הביקורת קטלה את סגנונה החדש, ולא בכדי.
אם תשאלו אותי, היצירות האלו לא התרוממו כי לא היה לה עניין אמיתי בהן. סבלם של אנשים מן המניין לא עניין אותה כלל, היא נמשכה לזוהר, ואולי קיוותה שידבק בה גם.
אישה משוגעת שכל מעשיה תוצאה של מחלת נפש? כן, כנראה. מודל השראה שלכולנו יש מה ללמוד ממנה? גם, בהחלט. כמו תמיד, האמת נמצאת איפשהו באמצע.
איך שרה גלי עטרי? "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב"
ותשתדלי לא להרוג אף אחד בדרך...
בתמונות: "אנדרומדה בבונדג'", ציורה של למפיצקה (בבעלות מדונה) "אדם וחווה", ציורה של למפיצקה (בבעלות ברברה סטרייסנד) "אוטו-פורטרט", פורטרט עצמי של דה למפיצקה בבוגאטי הירוקה שלה
Comments