מסעות של הגוף ומסעות של הנפש, או: די כבר נו, איזה היפית אני

השבוע יצא לי לפגוש בכנס בו השתתפתי את האחד והיחיד, חיים שפיר (כן, כן, ההוא מהטאקי!). שפיר הוא גם סופר, ויצא לי לשמוע את בנו, יואב, מדבר על אחד הסיפורים שאביו כתב. ולא סתם סיפור, אלא אחד שמצליח להיות גם שובה לב, גם שנון וגם לגרום לך לתהות על דברים ברומו של עולם.

אה! והוא גם בחרוזים!

"ארץ היש, כך פתח המספר, היא כל הדברים שישנם. אך יש ארץ אחרת גדולה עוד יותר של כל הדברים שאינם. הרי כל מה שיש כבר, סח הזקן, היה עוד מקודם בארץ האין, אך באין יש יותר (אם אפשר כך לומר), כי באין נמצאים גם דברים שיגיעו ליש רק מחר." (עמ' 10-11)

הסיפור נקרא "ארץ האין" ובו שפיר שולח אותנו למקורותיה של החוויה היצירתית. הוא מלווה את דרכה של מחשבה חדשה מארץ ה"אין" בעודה מנסה להגיע לארץ ה"יש".

מי שעוקב כבר יודע שאני מאמינה שהשראה ויצירתיות יכולות להגיע מכל מקום, אבל עלינו מוטל לשמור על ראש פתוח (מעולם לא אמרתי שזה לא דורש השקעה).

לבקר במקום חדש, לעשות טיול בטבע, לקרוא ספר אינטנסיבי או טוקבק במאקו. להרכיב פאזל, לעשות ספורט או לתרגל מדיטציה, העיקר הוא לא לשכוח לתת לפעמים לזרם התודעה מקום לגאות. ובאנלוגיה פשטנית - לא סתם אומרים באלבניה "מים שאינם זורמים, אינם ראויים לשתייה".

הפוסט הזה כולו הוא שיר הלל למחשבות שעוד אינן ואלו שיבואו. עומדות שם, ממש מעבר לגבול, מחכות שיחתימו להן דרכון.

לא אלאה אתכם עוד כי אני מרגישה שהנקודה ברורה למדי. קחו מקל, תרמיל או סמים, אבל בכל דרך בה תבחרו, לכו בה כדי לחקור מקום שלא הייתם בו עדיין, ואולי תמצאו בו את כל מחשבותיכם החדשות.