פילוסופיה, קללות סיניות ואמנות הומיאופתית

מה אומר לכם, תקופה משוגעת לחיות בה. בין שגרה מוזרה לטרפת כללית, אזור הדמדומים נמצא ברדיוס של 100 מטר מהבית,

שנאמר "אווירת חופש גדול בצל מלחמת העולם השנייה".

לא סתם יש קללה סינית עתיקה שמאחלת "שתחיה בזמנים מעניינים".

אנחנו בימים של קצוות. גם מחסור (במסגרות חינוכיות, בעבודה, בשימורי תירס בסופר) וגם שפע (זמן איכות עם עצמנו ועם בני הבית, סליק של נייר טואלט במזווה) והם הולכים יד ביד.

אני רוצה לדבר איתכם על מה שיש ומה שאין ומה שביניהם. על הנוכחות החזקה של החוסר.

ב-1953 רוברט ראושנברג, אמן צעיר ובולט, חושב על רעיון מעניין. הוא מבקש מווילם דה-קונינג, סלב בעולם האמנות, "צייר לי ציור".

ודה-קונינג נענה.

ראושנברג רוצה לבחון: האם ניתן ליצור יצירת אמנות על ידי הסרה של הסימנים מהמשטח במקום הוספה? לא ציור עם עפרון או מברשת, לא יצירה של יש מאין, ובתהליך ארוך שלוקח כחודשיים, ראושנברג (באישורו של דה קונינג) מוחק אט-אט את הציור.

"מה?" כן.

הוא מציג אותו כ"רישום מחוק של דה-קונינג". מדובר במחווה לאמן המקורי שהולכת על החבל הדק שבין יצירת פופ ארט חלוצית למעשה קונדס. התוצאה היא יצירה שקורצף ממנה כל זכר לדימויים, כולה סימני מחיקה בלתי מפוענחים, וממנה עולה תחושה חזקה של "זכרון" של מה שהיה שם קודם.

אמנות הומאופתית, אם תרצו.

היצירה מאתגרת את הצופים. מחיקה כפעולה שהיא לא בהכרח הרסנית, אלא הצהרה על היותה אופן עשייה אמנותי. האם הדימוי חסר הדימוי הוא הדימוי עצמו? או האם היצירה האמיתית היא בכלל המסגרת הריקה, עוטפת את ההיעדרות, אנדרטה לאובדן האמנותי שהתרחש, בעוד היצירה המקורית במעמד נוכחת-נפקדת.

ראושנברג האמין שאמנות יכולה לשנות את העולם. אני מסכימה איתו, ומאמינה שלכל הפחות, היא גורמת לנו לחשוב. באיזו קלות אנו מוחקים דברים מחיינו? וכיצד הם בכל זאת מותירים את חותמם?

וכשהתקופה הזו תעבור, וכולנו נחזור לשגרה מבורכת, מה בכל זאת יישאר איתנו?

הוקרה על היכולת לחבק, כבוד למרחב אישי, ושטיפת ידיים אובססיבית.

בתמונה: "רישום מחוק של דה-קונינג", רוברט ראושנברג, 1953